The Story Behind Negev Desert Art
סיפור הילדים "הטרקטור בארגז החול" של הסופר מאיר שליו היה אחד האהובים על חמשת ילדינו.הקראנו אותו בוקר, צהריים וערב אלפי פעמים.
יש בסיפור הרבה מהתמצית- אהבה לחקלאות ולעולם היצרני, רב דוריות, אתגרי הזמן והטכנולוגיה,קהילה, אהבה לסביבה והחיבור בין העובד וכלי עבודתו.
עבר-הווה-עתיד
את הטרקטורון הראשון שלנו קנינו שנה אחרי העליה לקרקע.בשנה הראשונה סחבנו המון והלכנו במצטבר כל יום קילומטרים רבים.
הטרקטורון שהגיע חלק אתנו את הסחיבה וחסך הרבה קילומטרים של הליכה.
כמה שנים אחרי, התווסף הטרקטור הראשון שלנו שהיה חזק יותר ואפשר לנו לעשות דברים שלא ניתן עם הטרקטורון. הספקנו יותר בפחות זמן.
כמה שנים אחרי קנינו את הטרקטור הגדול עם הכף, שבעזרתו אנחנו מזיזים הרים- סוחבים, פורקים, מעמיסים,חופרים....
באמת מה היינו עושים בלעדיהם....
האיור של הילדים על הטרקטור מבוסס על צילום של ילדינו יפתח ורועי.
האיור מוקדש לאנשים העובדים, לטרקטורים וכלי העבודה שהופכים את מלאכת היצרנות לאפשרית וקלה יותר.
הטרקטור שלנו באמת בארגז חול אחד גדול!
קצת ארוך...
לפני קצת פחות משנה יצאנו לדרך, להגשים עוד חלום.
חלום להוציא לאור בצורת איורים את חווית המדבר שלנו לאורך השלושה עשורים האחרונים.
היוזמה לאומנות מדבר בנגב הצליחה לצאת לדרך קודם כל בזכות מה שלמדתי ביזמויות האחרות שלנו לאורך השנים .
הדבר הראשון הוא לחלום ולרצות להגשים את החלום.
הדבר השני ללכת עם תחושות הבטן, לא ליפול לגישה שמנמקת למה לא, אלא למצוא את הדרך איך כן.
הדבר השלישי להיות מוכנה לצאת מאזור הנוחות , להיות מוכנה לסכן ולהסתכן בכשלון.
והדבר הרביעי -לפרוט את החלום לתוכנית עבודה ולשמור על גמישות מחשבתית בהתאם למציאות המשתנה.
אז היה לי חלום לאייר בעפרון ועפרון מים את חיינו במדבר. לאייר את הסביבה המדברית הטבעית שאנחנו אוהבים וממשיכים כל הזמן להכיר לעומק ולגלות את פלאיה.
לאייר את חיי העבודה והילדות המדברית של חמשת ילדינו.
ממש היה לי בראש איך הדבר יראה.
הרבה שנים אמרתי לעצמי " יום אחד אלמד לצייר, נקווה שזה יהיה טוב מספיק בשביל לעשות עם זה משהו". הדבר לא קרה ובעומס העשייה היה ברור שזה לא יקרה בזמן הקרוב.
פתאום הבנתי שאם יש לי תשוקה למשהו וחזון אני צריכה למצוא את הדרך להגשים אותו, על אף המגבלות.
החלטתי לחפש מאיירת שתהיה לי לידיים.לנסות לעשות תהליך משותף על מנת שנבין אחת את השניה ונצליח לבטא את מה שהתכוונתי .
לפני כשלוש שנים עשיתי ניסיון ראשון עם מאיירת .נסיון שלא הצליח בעיקר בגלל שאני לא הייתי במקום שיודע לכוון ולדייק , ויתרתי.
המלחמה הגיעה והביאה את כולנו לקצה.כשעמיר סיים את סבב המילואים הראשון הייתה לי תחושה חזקה שאני צריכה להביא את הרגע.
שרוח של יצירה חדשה והוצאה לאור של דרך החיים, היא הדבר הנכון לרגע ההוא.
את התהליך התחלתי עם האומנית מיקה גרוס Mica Gross .מיקה אמנית ומקעקעת מוכשרת ודרומית.
בסבלנות, הקשבה וכשרון של מיקה יצרנו בשלב הראשון את הקו לפרויקט, כזה שהיה בחלום.
הצלחנו בתהליך הדרגתי ליצור תהליך סדור שמתחיל במראה שחווינו או בצילום שצילמו בני המשפחה בחווה או סביבתה ומסתיים באיור .
מתקיים שיח על מה יש בתמונה, דגשים ועימוד ואז מיקה מתחילה סקיצה ראשונה.
כמו בחיים עצמם לפעמים צילום שנראה פשוט הופך לאיור עם חבלי לידה קשים ולפעמים יש איורים שהם פשוט קורים בקלות ובבהירות.
להמשך היצירה עם חומר הגלם של האיורים יש קשר עמוק לאחותי האהובה פועה, שהייתה לי למשען גדול והשראה.
המעצבת הגרפית שבחרתי להמשך התהליך היא מילי בר יונה Milli Bar Yona שליוותה את פועה הרבה מאוד שנים בעשייה היצירתית והייתה לה כאחות ושותפה לדרך.
מילי מביאה איתה לתהליך את הכשרון שלה, הרוח של פועה והרבה ניסיון.
הרבה מוצרים שבמחשבות אספתי לאורך השנים ואמרתי שיום אחד אעשה פשוט קורים עם מילי. גלויות, לוח שנה, כרטיסי ברכה, מחברות ספירלה, מחברות כריכה רכה, תיקים ועוד....
ההפקה של מוצרי הנייר מופקת בבית דפוס וותיק ודרומי בבאר שבע- דפוס דימונה.
גם את עולם הדפוס אני לומדת יחד איתם ,מגלה עולם ויחד מדייקים את התהליך.
את הטכנולוגיה והאונליין הטמיעו מילי והגר הנהדרות.
את ההזמנות והמוצרים רונית מנהלת המשרד שלנו מתפעלת במסירות ואכפתיות רונית רגוניס אור .
בכל השלבים מהראשון עד האחרון שותפים " מועצת החכמים" חמשת ילדינו האהובים שמחווים דעה, מציעים רעיונות ותומכים.
כך, בעזרתם של רבים וטובים חלום מתגשם הלכה למעשה. תודה לכל השותפים לדרך...
את החוויה של ילדות מדבר אני שמחה שיכולנו להעניק לילדינו.
אז מה זאת ילדות מדבר? מה מייחד אותה והופך אותה משמעותית ובלתי נשכחת?
הדבר הראשון הוא המרחב, היכולת להביט מאופק לאופק ולראות שטח פתוח, שקיעה שיורדת לאדמת המדבר במערב וזריחה שעולה מהאופק בכיוון מזרח.
מרחב שאפשר לנשום אותו עמוק פנימה ביום ובלילה.
הדבר השני הוא החוסן שנבנה מתוך החיים במדבר.
חיים בסביבה טבעית וקיצונית כמו המדבר חושפים ליופי ומראות מופלאים אבל לצידם גם אתגרים שנובעים מתנאי הסביבה הקשוחים- חום הקיץ שחורך והקור בחורף , בעיקר בלילות.
סופות החול שבאות מפעם לפעם וממלאות הכל באבק וחול - עיניים, שיער, בגדים, בית ועוד...
הדבר השלישי הוא הלמידה להתבונן בפרטים וללמוד לראות את השינויים בהתהוותם.לעיתים שינויים גדולים וברורים כמו בשיטפון ולעיתים שינויים קלים והדרגתיים כמו תנועת החול.
וישנם השינויים המחזוריים בשנה של נביטה, פריחה, מופעי חרקים, ציפורים נודדות ועוד כל כך הרבה דברים שמי שמתבונן ומחובר יראה ויחווה.
אולי במבט ראשון שממה אבל במבט שני גן עדן.
יחפנות היא סימן היכר של ילדי המדבר שכף רגלם היא בעובי סוליה וכולה מנוקדת בקוצים שבדקו את עמידותה- כפתורי חולות אכזריים ( למי שמכיר), קוצי אטד, שיטה ועוד...
לילדי המדבר יכולת התמצאות ועצמאות במרחב, כזאת שנוסכת בטחון ומסוגלות והרבה תושייה כשמשהו משתבש .החיים לימדו אותם כאן שטובות ככל שיהיו התוכניות, תמיד יש בלתי צפוי.
אז כשבלתי צפוי מופיע ,לא נופלים ליאוש. בתושיה, נחישות ואם אפשר גם ברוח טובה פותרים את הבעיה.
בבית על דיונה באמצע המדבר היינו רחוקים מהמשפחה הקרובה וכך נדרשו מגיל צעיר כל הילדים להיות חלק, לתת יד ולהיות שותפים לעבודה ולעשייה בבית ובחווה.
זה לא תמיד היה מבחירה וגם לא תמיד היה קל עבורם ,אבל במבט לאחור אני מבינה שזה נתן תחושת משמעות, תחושת חיבור וידיעה שאתה חלק ממשהו גדול, שיש לך אחריות לגביו.
יש באלבומי התמונות שלנו המון תמונות שתופסות את הרגעים הקסומים האלה.הרבה חומר גלם לאיורים שיבואו.
בינתיים איירנו כמה מהם, מצרפת צילום של סדרת ילדות מדבר.
איור : Mica Gross
עיצוב גרפי: Milli Bar Yona
דפוס: דפוס דימונה
צילום מוצר: אלומה משולמי
הרבה שנים לקח לי להתרגל אליו וללמוד לאהוב אותו.
בשנים הראשונות ראיתי בירוק של עליו ירוק קודר ועייף ובמלח שהוא מפריש מחרב חיים סדרתי.
אחרי הרבה שנים אני יכולה לומר שלא הבנתי כלום.
עם השנים למדתי לאהוב אותו, להעריך את חוסנו ולראות את יופיו ועוצמת החיים שבו.
השונות הרבה בין הפרטים נותנת לכל פרט אופי משלו.
הגזעים המחורצים והמסוקסים יחידים במינם וביופיים .גזעים וענפים שעומדים בגבורה במשך שנים, בעומס החום של הקיץ המדברי ,בלילות החורף הקרים ובסופות החול המאתגרות .
האשל גם משמש בית ותחנת דרכים לבעלי חיים רבים.אלה שחולפים ונחים בו לרגע, אלה שחוסים בצילו בשעת צהריים, אלה שעומדים עליו לשחר לטרף ואלה שמקננים בסבך ענפיו.
ישנם אפילו צמחים שלמדו לחיות במחציתו בשכנות טובה.
ולילדינו, העצים המפוארים האלה שימשו בסיס להמון משחקים- מחבואים, מחנות , טיפוס על עצים וחבלים ומקום טוב לעלות אליו, להתבודד בו ולשאוב שקט.
האיור של טרזן מדברי שואב השראה מתמונה של רועי בננו הצעיר מטפס על החבל שמשתלשל מעץ האשל הסמוך.
עץ לבדו מול אש ומים.
יש מי שיגיד ש"הדרומיים" הם במובן מסוים "Late Bloomers", כמו החצב בדרום.
אצלנו בדרום, הוא יגיח מהאדמה חודש וחצי אחרי מרכז הארץ וצפונה.
גובהו של החצב ועוצמת פריחתו תמיד מספרים לנו את סיפור של השנה שחלפה עליו.
והנה השנה הוא מגיח נמוך וקצת שפוף, מספר את סיפור השנה שחלפה עליו ועלינו.
שנה שהייתה שחונה וחרבה בדרום הארץ. שנה שאדמת הארץ רוותה בה דם וצער, אוי..כמה צער ואובדן...
למרות הקושי וכנגד כל הסיכויים הוא יגיח גם יגיח בכל שנה מחדש.
גם השנה למרות הכל הוא בוקע מהאדמה ומשתדל להזדקף, תמיד שואף למעלה.
צח ,נקי ולובש עליו מופע של חגיגיות וטוהר, על אף כל מה שעבר.
באמת מופלא ויחיד החצב הזה.
ואנחנו כמותו נשתדל להזדקף ונשאף למעלה.
נתפלל יחד איתו שיבואו חזרה ימים טובים.
