הסיפור מאחורי אמנות מדבר בנגב
סיפור הילדים "הטרקטור בארגז החול" של הסופר מאיר שליו היה אחד האהובים על חמשת ילדינו.
הקראנו אותו בוקר, צהריים וערב אלפי פעמים.
יש בסיפור הרבה מהתמצית- אהבה לחקלאות ולעולם היצרני, רב דוריות, אתגרי הזמן והטכנולוגיה, קהילה, אהבה לסביבה והחיבור בין העובד וכלי עבודתו.
עבר-הווה-עתיד
את הטרקטורון הראשון שלנו קנינו שנה אחרי העליה לקרקע. בשנה הראשונה סחבנו המון והלכנו במצטבר כל יום קילומטרים רבים.
הטרקטורון שהגיע חלק אתנו את הסחיבה וחסך הרבה קילומטרים של הליכה.
כמה שנים אחרי, התווסף הטרקטור הראשון שלנו שהיה חזק יותר ואפשר לנו לעשות דברים שלא ניתן עם הטרקטורון.
הספקנו יותר בפחות זמן.
כמה שנים אחרי קנינו את הטרקטור הגדול עם הכף, שבעזרתו אנחנו מזיזים הרים- סוחבים, פורקים, מעמיסים,חופרים....
באמת מה היינו עושים בלעדיהם....
האיור של הילדים על הטרקטור מבוסס על צילום של ילדינו יפתח ורועי.
האיור מוקדש לאנשים העובדים, לטרקטורים וכלי העבודה שהופכים את מלאכת היצרנות לאפשרית וקלה יותר.
הטרקטור שלנו באמת בארגז חול אחד גדול!
סיפור הילדים "הטרקטור בארגז החול" של הסופר מאיר שליו היה אחד האהובים על חמשת ילדינו.
הקראנו אותו בוקר, צהריים וערב אלפי פעמים.
יש בסיפור הרבה מהתמצית- אהבה לחקלאות ולעולם היצרני, רב דוריות, אתגרי הזמן והטכנולוגיה, קהילה, אהבה לסביבה והחיבור בין העובד וכלי עבודתו.
עבר-הווה-עתיד
את הטרקטורון הראשון שלנו קנינו שנה אחרי העליה לקרקע. בשנה הראשונה סחבנו המון והלכנו במצטבר כל יום קילומטרים רבים.
הטרקטורון שהגיע חלק אתנו את הסחיבה וחסך הרבה קילומטרים של הליכה.
כמה שנים אחרי, התווסף הטרקטור הראשון שלנו שהיה חזק יותר ואפשר לנו לעשות דברים שלא ניתן עם הטרקטורון.
הספקנו יותר בפחות זמן.
כמה שנים אחרי קנינו את הטרקטור הגדול עם הכף, שבעזרתו אנחנו מזיזים הרים- סוחבים, פורקים, מעמיסים,חופרים....
באמת מה היינו עושים בלעדיהם....
האיור של הילדים על הטרקטור מבוסס על צילום של ילדינו יפתח ורועי.
האיור מוקדש לאנשים העובדים, לטרקטורים וכלי העבודה שהופכים את מלאכת היצרנות לאפשרית וקלה יותר.
הטרקטור שלנו באמת בארגז חול אחד גדול!
את החוויה של ילדות מדבר אני שמחה שיכולנו להעניק לילדינו.
אז מה זאת ילדות מדבר? מה מייחד אותה והופך אותה משמעותית ובלתי נשכחת?
הדבר הראשון הוא המרחב, היכולת להביט מאופק לאופק ולראות שטח פתוח, שקיעה שיורדת לאדמת המדבר במערב וזריחה שעולה מהאופק בכיוון מזרח.
מרחב שאפשר לנשום אותו עמוק פנימה ביום ובלילה.
הדבר השני הוא החוסן שנבנה מתוך החיים במדבר.
חיים בסביבה טבעית וקיצונית כמו המדבר חושפים ליופי ומראות מופלאים אבל לצידם גם אתגרים שנובעים מתנאי הסביבה הקשוחים- חום הקיץ שחורך והקור בחורף , בעיקר בלילות.
סופות החול שבאות מפעם לפעם וממלאות הכל באבק וחול - עיניים, שיער, בגדים, בית ועוד...
הדבר השלישי הוא הלמידה להתבונן בפרטים וללמוד לראות את השינויים בהתהוותם.לעיתים שינויים גדולים וברורים כמו בשיטפון ולעיתים שינויים הדרגתיים ומחזוריים של תנועת החול, נביטה, פריחה, בקיעת גוזלים, זוחלים וחוזר חלילה.
יחפנות היא סימן היכר של ילדי המדבר שכף רגלם היא בעובי סוליה וכולה מנוקדת בקוצים שבדקו את עמידותה- כפתורי חולות אכזריים ( למי שמכיר), קוצי אטד, שיטה ועוד...
לילדי המדבר יכולת התמצאות ועצמאות במרחב, כזאת שנוסכת בטחון ומסוגלות והרבה תושייה כשמשהו משתבש .החיים לימדו אותם כאן שטובות ככל שיהיו התוכניות, תמיד יש בלתי צפוי.
אז כשבלתי צפוי מופיע ,לא נופלים ליאוש. בתושיה, נחישות ואם אפשר גם ברוח טובה פותרים את הבעיה.
בבית על דיונה באמצע המדבר היינו רחוקים מהמשפחה הקרובה וכך נדרשו מגיל צעיר כל הילדים להיות חלק, לתת יד ולהיות שותפים לעבודה ולעשייה בבית ובחווה.
זה לא תמיד היה מבחירה וגם לא תמיד היה קל עבורם ,אבל במבט לאחור אני מבינה שזה נתן תחושת משמעות, תחושת חיבור וידיעה שאתה חלק ממשהו גדול, שיש לך אחריות לגביו.
יש באלבומי התמונות שלנו המון תמונות שתופסות את הרגעים הקסומים האלה.הרבה חומר גלם לאיורים שיבואו.
בינתיים איירנו כמה מהם, מצרפת צילום של סדרת ילדות מדבר.
איור : Mica Gross
עיצוב גרפי: Milli Bar Yona
דפוס: דפוס דימונה
צילום: אלומה משולמי
הרבה שנים לקח לי להתרגל אליו וללמוד לאהוב אותו.
בשנים הראשונות ראיתי בירוק של עליו ירוק קודר ועייף ובמלח שהוא מפריש מחרב חיים סדרתי.
אחרי הרבה שנים אני יכולה לומר שלא הבנתי כלום.
עם השנים למדתי לאהוב אותו, להעריך את חוסנו ולראות את יופיו ועוצמת החיים שבו.
השונות הרבה בין הפרטים נותנת לכל פרט אופי משלו.
הגזעים המחורצים והמסוקסים יחידים במינם וביופיים.
האשל גם משמש בית או תחנת דרכים לבעלי חיים רבים.אלה שחולפים ונחים בו לרגע, אלה שחוסים בצילו בשעת צהריים, אלה שעומדים עליו לשחר לטרף ואלה שמקננים בסבך ענפיו.
ישנם אפילו צמחים שלמדו לחיות במחציתו בשכנות טובה.
ולילדינו, העצים המפוארים האלה שימשו בסיס להמון משחקים- מחבואים, תופסת, טיפוס על עצים וחבלים ומקום טוב לעלות אליו, להתבודד בו ולשאוב שקט.
האיור של טרזן מדברי שואב השראה מתמונה של רועי בננו הצעיר מטפס על החבל שמשתלשל מעץ האשל הסמוך.
עץ לבדו מול אש ומים
יש מי שיגיד ש"הדרומיים" הם במובן מסוים "Late Bloomers", כמו החצב בדרום.
אצלנו בדרום, הוא יגיח מהאדמה חודש וחצי אחרי מרכז הארץ וצפונה.
גובהו של החצב ועוצמת פריחתו תמיד מספרים לנו את סיפור של השנה שחלפה עליו.
והנה השנה הוא מגיח נמוך וקצת שפוף, מספר את סיפור השנה שחלפה עליו ועלינו.
שנה שהייתה שחונה וחרבה בדרום הארץ. שנה שאדמת הארץ רוותה בה דם וצער, אוי..כמה צער ואובדן...
למרות הקושי וכנגד כל הסיכויים הוא יגיח גם יגיח בכל שנה מחדש.
גם השנה למרות הכל הוא בוקע מהאדמה ומשתדל להזדקף, תמיד שואף למעלה.
צח ,נקי ולובש עליו מופע של חגיגיות וטוהר, על אף כל מה שעבר.
באמת מופלא ויחיד החצב הזה.
ואנחנו כמותו נשתדל להזדקף ונשאף למעלה.
נתפלל יחד איתו שיבואו חזרה ימים טובים.
